השיחה עם טלי פרומוביץ זרחיה, אדריכלית ומעצבת פנים, התחילה כמו ראיון שגרתי עם אדריכלית, אבל מהר מאוד הבנתי שלא משנה באיזו מילה אבחר לתאר אותה, “שגרתית” היא המילה האחרונה שאפשר להשתמש בה
היא מדברת במונחים של השראה, של דמיון, של יצירה, גם כשהיא מתארת תהליכים מול גורמים רשמיים ומעונבים ברשויות מקומיות או במשרדי עיריות. היתרי בניה? כיף חיים. אישורים וטפסים? בשבילנו זאת עבודה טכנית משעממת שכדאי לשכור עובדים שיעשו אותה, אבל בשבילה זה מקום שאפשר להפעיל בו יצירתיות. כן. גם כשהביורוקרטיה מקיפה מכל עבר.
טלי חושבת שהאדריכלות של היום לא “משוחררת מספיק”. היא מדברת על גיוון, על שחרור מסוגים ודפוסים מקובעים של בניה, ומוצאת את הייחוד בכל מבנה, רחוב או בית שהיא מתכננת ומעצבת, כשהמטרה שמנחה אותה בתהליך היא לספק מענה טוב יותר לחלומות של אנשים.
כל פרויקט מבחינתה הוא “דף חדש וחלק” שצריך להתחיל אותו מההתחלה, כי כל מבנה זקוק להתייחסות האישית שלו, ולכל לקוח יש את הרצונות וההעדפות שלו. כל זה משולב עם ידע, מיומנות וניסיון, אבל ההתחלה צריכה להיות נקודה קטנה בשטח, שממנה צומחת ומתפתחת היצירה השלמה.
אות הכבוד היוקרתי שהיא קיבלה על הצעה שהגישה במסגרת תחרות מתחם ורבורג לתכנון מבנה ציבור, קומפלקס מגורים ומכינה קדם צבאית בירושלים, רק מאשר את השקפת העולם הייחודית שמאפיינת אותה.
כי כשמסתכלים על העיניים הנוצצות שלה כשהיא מדברת על אדריכלות, ומקשיבים לנקודת המבט שכל-כך מבדילה אותה מאנשי מקצוע אחרים, המחשבה העיקרית שעוברת בראש היא: “האם היא תסכים לתכנן גם את בית החלומות שלי?”
“תמיד יש מה ללמוד” זה המוטו שמנחה אותה ולכן היא מקפידה לעבוד ארבעה ימים בשבוע, ולהקדיש יום אחד נוסף בשבוע ללמידה, כדי להתפתח ולהעשיר את הידע והנפש, למתוח את גבולות הידע עד הקצה האפשרי, ואז להמשיך ולהתפתח.
תוך כדי לימודים והתמחות, טלי הספיקה גם להתחתן להפוך לאימא לשני ילדים. מבחינתה, הילד השלישי הוא העסק שלה, שנולד מתוך הבנה שהחיים קצרים מדי וחלומות נועדו להתגשם, “ולכן פשוט אזרתי אומץ ועשיתי את זה!”
אז בואו נכיר את טלי זרחיה פרומוביץ, אדריכלית ומעצבת פנים, בוגרת תואר ראשון באדריכלות B.Arch מטעם אוניברסיטת תל אביב, בוגרת תואר שני בעיצוב תעשייתי m.des, בצלאל, ובעלת תעודה באוצרות, אוניברסיטת תל אביב.
למה או איך בחרת להיות אדריכלית?
בגיל 18 התחלתי להתעניין באדריכלות, כשעבדתי במשרד עורכי דין ברוטשילד בתל אביב, שם נחשפתי באופן יומיומי ליופיים של בנייני השימור התל-אביביים, והתחלתי להבין מה היא רגישות אדריכלית ואיך היא משפיעה על מצב הרוח של עוברי האורח.
ההתעניינות שלי באדריכלות הייתה טבועה בי כבר הרבה זמן לפני כן. סבי היה ברזלן, ובילדותי הייתי עדה לבניינים מורכבים שהוא בנה בעיקר בצפון הארץ, מה שהגביר אצלי את המודעות לבנייה ואדריכלות, ולמעשה רק היום, אני מבינה כמה השפיעה עלי החשיפה הזאת.
מגיל צעיר חלמתי לעסוק באדריכלות, וכשניגשתי לבחינות לתואר באדריכלות בפעם הראשונה, נאלצתי להתמודד עם תחושה ש”זורקים אותי מכל המדרגות”. אבל לא ויתרתי, והתחלתי ללמוד עיצוב פנים במכללה למנהל.
בסמסטר הראשון, המנחה שלי, שהיה אדריכל, הבחין בכישרונות ובכישורים שלי ואמר לי שאני חייבת ללמוד אדריכלות. סיפרתי לו שניסיתי וקיבלתי תשובות שליליות, אבל הוא הבטיח לי שאם אגש שוב לבחינות, אצליח להתקבל לאן שאני רוצה. והוא צדק!
איך התחילה ההתנסות הראשונה שלך בתחום?
במהלך השנה השלישית ללימודים באוניברסיטת תל אביב לתואר B.Arch באדריכלות, התחלתי לעבוד במשרד אדריכלים מהמם “אליקים אדריכלים”, ששימש לי בית ובו למדתי המון על המקצוע. בתקופת הסטאז’ עסקתי בעיקר בתכנון מבני ציבור, בניינים לשימור, מרכזים לוגיסטיים ותכנון עירוני. זכיתי גם בתחרויות במקום הראשון, שזה מדהים, כשאני חושבת על זה עכשיו.
איזה ניסיון צברת בתקופת הלימודים וההתמחות?
הפער בין לימודי אדריכלות לבין המקצוע הוא עצום אבל תוך כדי תנועה אני מבינה שזה מכוון. בלימודים מלמדים אותך איך לחשוב, מאיפה מתחילים פרויקט, מהם יחסי הגומלין לסביבה – עיסוק במושגים שצפים באופן יומיומי במקצוע. השיח היומיומי הוא שיח אחר שכולל גם בירוקרטיה, תקציב ובעיקר יחסי אנוש.
אני מרגישה שלמדתי ואני לומדת כל הזמן ומכל דבר. בתקופת ההתמחות נגעתי בתחומים רבים: ציבורי, פרטי, מסחרי, תכנון עירוני וכשפתחתי את העסק היה הכי קל לפנות לתחום הפרטי, התחלתי לתכנן וילות, לשפץ בתים ולעסוק בעיצוב פנים. מאז “התנפצו” מספר תקרות זכוכית, והיום אני עובדת בתחום הציבורי מול עיריות וחברות בת עירוניות, ועוסקת גם בתחום תכנון ועיצוב חללים מסחריים.
מנקודת המבט שלך, את מאמינה שאדריכלים יכולים להשפיע על עיצוב הנוף בארץ?
חד משמעית: אדריכלים משפיעים על הנוף בארץ, בין אם זה במודע או לא. יש הרבה אדריכלים שמתעלמים מהסביבה כי נוח להם לקבל פרויקט ולעבוד עליו מהמשרד הממוזג שלהם – התוצאה בדרך כלל הרסנית – חסימת הנוף, התייחסות לא נכונה לעיר וייצור חזיתות “אוטיסטיות” שיודעות להתייחס רק לעצמן.
בטבריה לדוגמה, אפשר לראות את זה הכי טוב, לאורך הכינרת המקסימה יש שורה של מבנים שהם “פילים לבנים” שנבנו על ידי אדריכלים שהתעלמו מכל מה שקורה מסביב. הם גרמו למוות אמיתי של הרחוב והטיילת. לא ניתן לטפל בבעיות האלה, רק הריסת המבנים שנבנו ללא שום חשיבה עירונית אמיתית.
רגע, פילים לבנים?
כן, אלו פשוט בניינים שלא מתייחסים לסביבה שלהם, נכס שהופך להיות נטל. הם מתייחסים רק לעצמם ואף אחד לא משתמש או נוגע בהם.
כמו ה”בית המשוגע” ברחוב הירקון בתל אביב?
לא בדיוק… עזבי.. יש לי הרבה מה לומר על הבניין הזה. הנקודה היא שכל אדריכל מנסה לבטא את הסגנון שלו ולהתייחס למרכיבים שחשובים לו, זה יפה בעיני ובאותה נשימה עיר צריכה להיות מושתתת על עקרונות ששומרים על אחידות, כך שהמלודיה הזאת של הבניינים ששונים אחד מהשני יקבלו נופך עמוק יותר. אין לי בעיה עם בניינים מטורפים, להיפך, רק שכאן הדיוק ממש חשוב (איפה בדיוק ולמה?).
אז איך מבחינתך רחוב צריך להיות מתוכנן?
כשמדברים על שינוי צביון של רחוב, צריך שיתקיים שיתוף פעולה של הרבה מוחות כדי להשלים את התכנון. נכון שאדריכל יכול לתכנן מתווה כללי לעיר מבחינה עירונית, ויש לו אחריות מאוד רצינית שאין להקל בה ראש.
אבל מבחינת בניינים, כשאדריכל אחד מתכנן רחוב שלם, רוב הסיכויים שהרחוב ייראה אותו דבר, וזה לא משהו שאנחנו רוצים. אנחנו רוצים מגוון, כי בדיוק כמו שאנשים שונים אחד מהשני וזה מעניין, ככה צריכה להיראות גם עיר.
מה ההמלצות שלך?
חלק מהיופי, לדעתי, זה שיתוף פעולה של אדריכלים שונים שמתכננים בניינים באותו רחוב, ואז התוצאה היא גישות שונות שמניבות עושר, ולא אדריכלות מונוטונית. גם כשאני מתכננת בית פרטי, אני חושבת על הסביבה מבחינת התייחסות הבית לרחוב, והשפעת התכנון לא רק על הלקוח, אלא גם על כל האנשים שחווים את הרחוב והסביבה.
למה את לא אוהבת להתייחס לאדריכלות במונחים של הפרדה לסגנונות?
כי מאוד קשה היום למצוא בית שמתוכנן על טהרת סגנון מסוים ואני לא מאמינה שזה נכון לקטלג ולתייג בניינים. הטבע האנושי הוא להשתמש ב”טייטלים” גם כשאנחנו מדברים על אנשים, אבל זה לא באמת נכון, אני מאמינה שהעולם הרבה יותר מורכב מזה. קשה מאוד לשים את האצבע על מה נכון או לא נכון, כי הכול עניין של מינונים, של שילובים, של דיוק.
היום אין סגנון בנייה אחד מובהק, והאמת היא שכמעט לא נותרו בעולם סגנונות בנייה טהורים כמו שפעם בנו לפי “סגנון קלאסי”, “סגנון רומנסק”, או “סגנון גותי”…
מה באמת את חושבת על סגנונות העבר?
יש לי הערכה גדולה לסגנונות האלה התאהבתי באדריכלות דרך הבנת ההיסטוריה שלה. עם זאת אני גם מלאת הערכה לתכנון בעידן שבו אנחנו חיים. היום משלבים בין כל הסגנונות ואפשר לומר ש”האקלקטיקה” שולטת.
אדריכל צריך להתייחס קודם כל למקום, לסביבה הטבעית או המלאכותית, לבני האדם שחיים במקום, וצריך להיות קשוב לכל כך הרבה דברים, זו עבודה מאד מורכבת. כל עוד אדריכל קשוב ללקוחות ולסביבה ומפעיל רגישות – ה”סגנון” בו הוא השתמש כמעט לא רלוונטי לדעתי.
תסבירי רגע את הנקודה הזאת
אני חושבת שאדריכלים צריכים להיות מונעים מחדוות יצירה, אם אין את זה – זה יתבטא בתוצאה. אני בכלל בעד יצירתיות בכל תחום, אבל לא “יצירתיות” שצועקת “הנה!! זה אני!! שמתי חותמת!!” זאת לא יצירתיות, זה אגו. יצירתיות אמיתית גורמת לאדריכל להמציא את עצמו מחדש עם כל פרויקט.
הפרויקטים שלי לא דומים אחד לשני כי אני משתדלת לחשוב על כל פרויקט כעל “לוח חלק”, כך שהפרויקט נולד כמעט מתוך עצמו, מהסביבה שלו.
איזה שיקולים מניעים אותך לבחור בשפה אדריכלית מסוימת?
השיקול שמנחה אותי בבחירת שפה אדריכלית הוא בעיקר היחס לסביבה ולאנשים שיחוו את המקום. כשמגיע פרויקט חדש למשרד, אני לא תמיד בטוחה איפה להציב את הקו הראשון, זה קצת כמו להתחיל ציור על דף חלק.
הקו הראשון הוא תהליך שדורש חשיבה, כשאני מגיעה לשטח ומתבוננת מסביב, אני בדרך כלל יכולה לראות את ההשראה, והיא זו שתשפיע על השפה האדריכלית בה אבחר. מסכימה איתי שתכנון בית על הר בירושלים, למשל, שונה מתכנון בית ביפו מול הים? מחקר והבנה של השטח יאפשר לי להבין מה יש סביב, מה שווה התייחסות, כך אני ניגשת לפרויקט בהתאם.
