בא לי שמישהו ימציא בטון ורוד וצוחק

“זה היה הפרויקט הכי מסובך של סבא” אמרה אמא … לא הבנתי מדוע אמרה זאת. זה היה נראה לי ממש פשוט. עבר די הרבה עד שהחלטתי ללמוד אדריכלות ואז כשהתחלתי להתעניין בעבודתו של סבא הבנתי שהיה לו תפקיד מאד חשוב בתהליך יציקת הבטון. תפקידו היה לקשור את זיוני הברזל טרם היציקה.
גיליתי שמלאכת היציקה כלל לא פשוטה: יש להכין את השטח, לבנות טפסנות שלמה סביב המקום, למקם את זיוני הבטון, לערבל, לשפוך, לפזר, לצקת, לחבר, לייבש, להרטיב, לבדוק את טיב היציקה וזה כמובן מתארך וכולל עוד שלבים ותתי שלבים… כשהתחלתי לעבוד במשרד הבנתי שלפעמים חייבים לפרק הכל ולהתחיל את כל המחול ממש מההתחלה. הבנתי שאדריכלים יושבים הרבה במשרד על התחת ובונים לעצמם עולמות של בטון… בינתיים בשטח הפועלים נאבקים על החלומות הלכה למעשה. הם אינם ה”מתכננים”, אינם “המשכילים” אבל הם אלה האמונים על הבטון. הם מגשימי החלומות… ולמרות הכל לפעמים היציקה משתבשת: בולט איזה אגרגט קטן, נוצרת בועה סוררת, מפציע לו לפתע ענן, הפיגמנט מתפזר לו בצורה שאינה אחידה, ההטבעה לא יוצאת מדויקת… ואולי… אין אלה סיבות טובות מספיק כדי לפרק הכל ולהתחיל מחדש. אולי גם הבטון בכל התהליך ה”מאולץ” הזה מנסה לומר לנו משהו. להגיד: שגם לו לפעמים קשה לא רק לפועל ולאדריכל. גם הוא לחוץ!!! גם לו לא תמיד הולך. וגם הוא לא תמיד מגשים חלומות…
ואולי…. לחומר ה”אפרורי” הזה אין באמת טיוטה. אולי הוא פשוט שם כדי להזכיר לנו דברים… אולי את אותו כלב חום שפסע על הבטון הרטוב והוא איננו עוד, אולי אנדרטאות של לוחמים חזקים שהגנו עלינו בעבר הלא כל כך רחוק… הבטון מזכיר לנו ואנחנו יודעים שלא נשכח בקרוב, כי הוא שם. עומד איתן. חזק. מסיבי ולא ניתן להתעלם ממנו.
יש בטון שגורם לנו לחייך בעשייה הטובה והמוקפדת שלו…
אבל בא לי…. שמישהו כבר ימציא בטון ורוד ושמח. שלא יפסיק לצחוק…

הטקסט מתוך פרויקט הגמר שלי במסגרת תואר שני בבצלאל..
פרויקט מדהים שגרם לי להסתכל אחורה ולחגוג את הייחודיות שלי…

 

 

Comments

comments